top of page

מהי הגנה מן הצדק

“הגנה מן הצדק” היא דוקטרינה, המעניקה סמכות לבית המשפט בהליך הפלילי לבטל כתב אישום מטעמי צדק והגינות.

קיומה של דוקטרינה זו מאפשר לבטל כתב אישום במקרים מסוימים כגון: עיכוב ניכר בהגשת כתב אישום, אי העברת חומרי חקירה לנאשם, אפליה אל מול מעורבים אחרים בנסיבות דומות (“אכיפה בררנית”), התעמרות של הרשות באזרח, ועוד.

למעשה, הדוקטרינה נועדה להגן על זכויות נאשמים ולהרתיע את רשויות האכיפה (פרקליטות/משטרה/רשות ניירות ערך/רשות ההגבלים העסקיים/רשות המיסים וכדו’) מלפעול שלא כדין. זאת, על מנת לשמור על אמון הציבור בבית המשפט וברשויות אכיפת החוק.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק הוכרה בפסיקה הישראלית בע”פ 2910/94 יפת נ’ מ”י, פ”ד נ(2) 221. בפרשה זו, קבע בית המשפט מבחנים נוקשים להחלתה, כך שיש להוכיח, כי התנהגותה של הרשות הינה התנהגות “בלתי נסבלת” ו”שערורייתית”, אשר למולה ניצב בית המשפט פעור פה. בהמשך, בע”פ 4855/02 מ”י נ’ בורוביץ, פ”ד נט(6) 776, שינה בית המשפט את המבחנים להחלת הדוקטרינה והקל אותם, כך שמעתה יש לבחון את עוצמת הפגמים שנפלו בהליך , והאם הם גורמים לפגיעה חריפה בתחושת הצדק. פגיעה זו יכולה להתקיים גם כתוצאה מרשלנות של הרשות ולא נדרשת עוד “התנהגות שערורייתית”.

באם מתקבלת טענת הגנה מן הצדק, כתב האישום מתבטל ולא ניתן להגיש כתב אישום בשנית. בנוסף, גם כאשר ההגנה מן הצדק לא מצדיקה ביטול של כתב האישום, יהיו מקרים, בהם ההגנה מן הצדק תעזור בגיבוש הספק הסביר, הדרוש לזיכוי ולחלופין תהווה שיקול לקולא בגזירת העונש.

בשנת 2007, הוספה טענת ההגנה מן הצדק לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982, בסעיף 149(10) כטענה מקדמית בנוסח הבא: “לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –  ”הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית”.

למרות שמדובר בטענה מקדמית, אותה יש לטעון בפתח ההליך, מקובל לאפשר את הוכחת הטענה במהלך המשפט.

בת”פ (מחוזי ת”א) 40279/08 מדינת ישראל – פרקליטות מחוז ת”א – מיסוי וכלכלה נ’ אליק לדר, תק-מח 2010(3), 9679, (פרשת “בנק הפועלים”), קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב טענת “הגנה מן הצדק” וביטל את כתבי האישום. זאת, בין היתר, מכיוון שלא הוצגו חומרי חקירה רבים לסנגורי הנאשמים כפי הנדרש. באותה פרשה, מתח כבוד השופט דוד רוזן, ביקורת נוקבת על התנהלות הפרקליטות. וכך כתב בפסק הדין:

“אמור מעתה, אלפים רבים של מסמכים – “חומר חקירה” למהדרין – לא הועמד לרשות ההגנה.
לא מדובר רק בזכות יסוד שהופרה בבוטות על ידי המדינה. מדובר בפגיעה ממשית ביכולת הנאשמים לקיים את הגנתם”.

bottom of page