עבירת מרמה והפרת אמונים

עבירת מרמה והפרת אמונים מוגדרת בסעיף 284 לחוק העונשין.

היסודות העובדתיים של עבירת הפרת האמונים הם שלושה:

א.         קיומו של ‘מעשה מרמה או הפרת אמונים‘;

ב.         היותו של מבצע המעשה ‘עובד הציבור העושה במילוי תפקידו‘;

ג.          היותו של המעשה מעשה ‘הפוגע בציבור‘.

על-פי הפסיקה כיום, הפגיעה בציבור אינה חייבת להיות מוכחת. היינו, לא מדובר בעבירה תוצאתית (בה נדרשת הוכחת תוצאת הפגיעה) אלא התנהגותית, ודי בכך שבהתרחשות המעשה, על פי טבעו וטיבו, טמון סיכון לפגיעה בציבור [ראה למשל ע"פ 4148/96 מדינת ישראל נ' גנות, פ"ד נ(5), 367].

הפגיעה עצמה, אינה חייבת להיות חומרית. גם פגיעה תדמיתית או ערכית, באינטרס ציבורי או בערך בעל אופי ציבורי, יכולה לבסס פגיעה באמון הציבור ובמערכת השלטונית.

אשר להיותו של המעשה, מעשה שנעשה “במילוי תפקידו של עובד הציבור”, נפסק, שאופיו של התפקיד הציבורי יוצר לעיתים אחריות חובות וסמכויות רחבות, שחורגים מהתפקיד הספציפי אותו ממלא עובד הציבור, ומכאן שלרכיב זה תחולה רחבה.

היסוד הנפשי של העבירה דורש מודעות (בפועל או ב”עצימת עיניים”) לטיב המעשה שמהווה את הפרת האמונים, מודעות לכך שעובד הציבור ביצע את הפעולה במסגרת תפקידו, ומודעות לאפשרות גרימת התוצאה של הפגיעה בציבור.

על-פי הפסיקה, עבירת הפרת האמונים נועדה להגן על 4 ערכים מוגנים:

  1. אמון הציבור בעובדי הציבור;
  2. טוהר המידות של עובדי הציבור;
  3. אינטרס הציבור עליו מופקד עובד הציבור.

[ראה דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385]

העבירה מוגדרת כסוג של “עבירת סל”, שיש לה “איסור מסגרת” אבל יכולה להכיל רשימה לא סגורה של מצבים, ובלבד שהם מקיימים את דרישות העבירה.

“היסוד העובדתי בעבירה – ובעיקר הפרט ההתנהגותי של “מעשה… הפרת אמונים הפוגע בציבור” – הוא בעל “רקמה פתוחה”… כתוצאה מכך גבול התחולה של האיסור הפלילי הוא עמום, ובית-המשפט נדרש “להלך על חבל דק, המפריד בין האיסור הפלילי מזה לבין ההתנהגות הלא פלילית מזה…” (ע”פ 884/80 מדינת ישראל נ’ גרוסמן (להלן – פרשת גרוסמן [3]), בעמ’ 417.” [ראה דנ"פ שבס]

על-מנת שמעשה פסול יעבור את הרף של פסלות מוסרית או משמעתית, אל עבר הדין הפלילי, דרוש שיתקיים “פן מחמיר נוסף”, לאותה סטייה מן השורה, או אותו ניגוד עניינים, בהם הוא נגוע, אשר בשלם מהוות המעשה פגיעה מהותית באינטרסים המוגנים [ראה דנ"פ שבס].

הגדרתה הרחבה של עבירת הפרת האמונים גררה ביקורת רבה, בטענה, כי היא סותרת את עקרון הוודאות, שעומד בבסיס ההליך הפלילי, לפיו “אין עונשין אלא אם מזהירין”.

הביקורת הובילה לניסיונות רבים לתקן בחקיקה את סעיף העבירה, וליצור לו שוליים מוגדרים יותר [כך ראה תזכיר חוק העונשין (תיקון-מרמה והפרת אמונים), התשס"ט 2009, המבוסס על דוח ועדת קרמניצר; הצעת חוק העונשין (תיקון – מרמה והפרת אמונים), התשס"ז – 2007 של חברי הכנסת עמיחי אילון ואבישי ברוורמן; הצעת חוק העונשין (תיקון – מרמה והפרת אמונים), התש"ע-2010 של חברי הכנסת יוחנן פלסנר ויריב לוין].