עבירת הלבנת הון

עבירת הלבנת הון, משמעה, פעולה (או פעולות) שמטרתה להסתיר את המקור הלא חוקי של הרכוש שהושג באמצעות ביצוע עבירה.

חוק איסור הלבנת הון נחקק בשנת 2000, בעקבות לחץ פוליטי וכלכלי בינלאומי.

מטרתו המקורית של החוק הייתה המאבק בפשיעה המאורגנת.

החוק נוקט בדרך עקיפה למלחמה בפשיעה, בכך שהוא תוקף, ומטיל סנקציות, על הסוואת “פירות העבירה”.  זאת, מתוך ההנחה, שקל יותר להתחקות אחרי השימוש בכספי העבירה מאשר אחר עבירת המקור.

חוק איסור הלבנת הון קובע סנקציות מחמירות מאוד באופן יחסי, והענישה בגין הפרת חלק מהוראותיו יכולה להגיע עד ל-10 שנות מאסר.

יחד עם חקיקת חוק איסור הלבנת הון הוקמה הרשות לאיסור הלבנת הון, שהיא הגוף האחראי על איסוף המידע, והגוף כלפיו מופנים הדיווחים, על פי חוק איסור הלבנת הון.

החוק, והחקיקה הנלווית המשלימה לו, קובעים הן איסורים והן חובות. החובות (חובות פיקוח ודיווח) מוטלים על גופים פיננסים כגון מוסדות בנקאיים, נותני שירותי מטבע (change), מבטחים, חברי בורסה ועוד.

חובות אלו, שלצידן סנקציות בגין הפרתן, נובעות מההנחה, שהגופים הפיננסיים הם בעלי היכולת הגבוהה ביותר לחשוף את אותם כספים, המהווים את פירות העבירה, כאשר אלו עוברים דרך ‘צינורותיהם’.

בשל אופיו הייחודי והמחמיר, חוק איסור הלבנת הון אינו מתעניין בפירות כל עבירה באשר היא, אלא רק בעבירות מסוימות. על כן, מגדיר החוק מהן “עבירות המקור”, שעל פירותיהן יחולו הוראותיו (ס’ 2 לחוק) ומפרט את רשימת העבירות הרלוונטיות לו (בתוספת הראשונה לחוק).

העבירות:

סעיפי העבירה העיקריים בחוק איסור הלבנת הון הם סעיפים 3 ו-4.

סעיף 3(א) אוסר על ביצוע פעולה ב”רכוש אסור”, על-מנת להסוות את מקורות, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו, או עשיית פעולה בו. דינו של אדם העובר על הוראות סעיף זה הינו 10 שנות מאסר (כעונש מקסימאלי).

“רכוש אסור” מוגדר בסעיף זה לחוק, כרכוש ש – מקורו בעבירה (במישרין או בעקיפין) / שימש לביצוע עבירה / שאיפשר ביצוע עבירה / נעברה בו עבירה.

סעיף 3(ב) אוסר על עשיית פעולה ברכוש (כל רכוש ולאו דווקא רכוש אסור), או מסירת מידע כוזב, במטרה למנוע את הדיווחים, המחויבים לפי החוק, או לגרום לדיווחים בלתי-נכונים. אף סעיף זה דינו 10 שנות מאסר.

ביקורת רבה נמתחה על העובדה, כי שני סעיפי העבירה מחילים ענישה זהה (ומחמירה), לאור העובדה, כי סעיף 3(ב) דן ברכוש שלא בהכרח קשור בעבירת מקור. [ראה לעניין זה גם ע"א 9796/03 חביב שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 397].

סעיף 4 אוסר על ביצוע פעולה ברכוש אסור, מהסוג שמפורט בתוספת השנייה לחוק, בידיעה שהמדובר ברכוש אסור. מדובר ברשימת עבירות רחבה, אשר גבולותיה נתונים לדיונים וויכוחים מתמידים, לאור הסנקציות החמורות שמטיל החוק.

הסעיף מטיל עונש של 7 שנות מאסר בגין הפרתו. לאור הענישה החמורה, דורש הסעיף ידיעה בפועל, ואינו מחיל את החלופה של “עצימת עיניים”.

“פעולה ברכוש” מוגדרת באופן רחב מאוד בחוק, וכוללת: “הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור; “

פרט לסנקציות הענישתיות (מאסר וקנס), מחיל החוק מנגנוני אכיפה נוספים, והם עיצום כספי וחילוט.

הטלת העיצום הכספי היא בסמכותה של וועדת עיצומים מיוחדת, שהוקמה מכח החוק. העיצום הכספי יכול שיוטל בגין הפרת חובות הדיווח והפיקוח, והוא מוגבלת ב”תקרות” המפורטות בחוק. העיצום אינו מותנה בהרשעה פלילית או בקיומו של הליך פלילי.

החילוט יכול שיתקיים במסגרת ההליך הפלילי או במסגרת הליך אזרחי.

החילוט בהליך הפלילי מוגדר כעניין שבחובה. כלומר, לאחר הרשעה בעבירות לפי סעיפים 3 או 4 לחוק, מחויב בית המשפט, בהעדר נימוקים מיוחדים, להורות על חילוט רכוש הנאשם בשווי של הרכוש, הרלוונטי לביצוע העבירה [ראה הפירוט בסעיף 21 לחוק]. החלוט כפוף למתן זכות שימוע.

החילוט בהליך האזרחי יתקיים, באחד משלושה מקרים:

1)      כאשר האדם החשוד בביצוע העבירה אינו נמצא בישראל או שלא ניתן לאתרו, ולכן לא ניתן להגיש נגדו כתב אישום;

2)      כאשר הרכוש התגלה לאחר ההרשעה;

3)      במקרים, בהם הגיע בית המשפט בהליך הפלילי למסקנה, כי ניהול הליך החילוט במסגרת ההליך הפלילי יכביד על ניהול ההליך.

המשיב בבקשה יהיה מי שטוען לזכות ברכוש, אם הוא ידוע, ואם קיים הליך פלילי מקביל – גם הנאשם באותו ההליך.