משפט זוטא

משפט זוטא הוא משפט שמתנהל כ’תת-משפט’ בהליך הפלילי, ומטרתו להכריע בשאלת קבילותה של הודאת הנאשם.

משפט הזוטא יתנהל, כאשר הנאשם טוען שהודאה באשמה, אותה מסר במסגרת הליכי החקירה, אינה קבילה, היינו – לא ניתן לעשות בה שימוש במשפט, כיוון שנגבתה באמצעים פסולים.

טענת חוסר קבילות של הודאה יכולה להתעורר באחד משני המקרים הבאים (או שניהם במצטבר):

  1. סעיף 12(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א-1971, שקובע:

“עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון.”

  1. דוקטרינת הפסלות הפסיקתית, שנקבעה בידי בית המשפט העליון בע”פ 5121/98 יששכרוב נ’ התובע הראשי ואח’, תק-על 2006(2), 1093.

כפי שהבהיר בית המשפט העליון בפרשת יששכרוב, פסילת הודאה מכוח ס’ 12 לפקודת הראיות, דורשת פגיעה משמעותית, במהלך החקירה, באחת מזכויותיו הבאות של הנחקר:

  • אמינות הודאתו;
  • שלמות גופו ונפשו;
  • אוטונומיית הרצון החופשי שלו.

להבדיל, על מנת לבחון את קבילותה של הודאה על-פי הדוקטרינה הפסיקתית, ייבדקו:

  • אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה;
  • מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה;
  • הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה.

פסלות הודאה לפי ס’ 12 לפקודת הראיות תיבחן לפי “חמשת אבות הפסול”:

(א)     אלימות ואיום באלימות;

(ב)     שיטת חקירה בלתי הוגנת;

(ג)     יצירת לחצים נפשיים בלתי הוגנים;

(ד)     שימוש בתחבולה לא הוגנת;

(ה)     נקיטה באמצעי פיתוי לא הוגנים.

בכל אחד מ”אבות הפסול”, יבחן בית המשפט, האם פעל על הנאשם לחץ, פנימי או חיצוני, אשר בעטיו איבד את היכולת לשלוט ברצונו, וההודעה שמסר לא ניתנה מרצונו החופשי.

כאשר בית המשפט מוצא את ההודעה קבילה, היינו ראיה, שניתן לעשות בה שימוש במשפט, עדיין ייתכן כי יקבע שהיא חסרת משקל ראייתי (בעלת משקל “אפס”), ומכאן שלא תוכל להועיל לתביעה. מקרים כאלו יתרחשו, כאשר בית המשפט מוצא, שלא ניתן לתת אמון בגירסה שנמסרה בהודאת הנחקר, למרות שלא התקיימו אבות הפסול. [ר' לעניין זה למשל ת"פ 7019/00 מ"י נ' מועלם, תק-של 2002(4), 215, ות"פ 8073/06 מ"י נ' סרוסי ואח', [פורסם בנבו. ניתן ביום 7.4.10]].